<h1>שבלי הלקט הקצר דיני ריבית סימן מ"ה</h1>
<h2>דף מה.</h2>
שאלה זו נשאלה לר' גרשום מאור הגולה, ראובן ושמעון היו בעיר אחת, והיה ראובן פנוי ולשמעון היה לו בית, ואמר לו שמעון לראובן, תנה לי מנכסיך ואושיבך בביתי, ויהיה השכר שלי, לבד שאפרנסך מהן כל זמן שתשב עמי בביתי, ואם תלך אנה ואנה ותניח בידי הנכסים, כל מה שנרויח יהיה ביננו. ענה לו ראובן, איני מאמינך בלי משכון, אמר לו שמעון, על דבר זה אתן לך משכון כאשר אמרת, וכן עשה, נתן לו משכון וקבלו עליו בכל הדברים האלה, והיה עמו זמן אחד בביתו, ולאחר זמן אמר לו, ראובן לשמעון תנה לי את שלי, נתן לו שמעון את שלו ונשאר קצת בידו, ובתוך כך נפלה מריבה ביניהן, ואמר שמעון לראובן, השיב לי את משכוני שפרעתיך כבר, אמר לו ראובן לשמעון, לכשתפרע לי השאר, אמר לו שמעון לראובן לפי שעד עתה היו נכסיך בידי תקח ממני רבית, השיב רבינו גרשום, התבוננתי בשאלה זו ואיני רואה בה צד רבית, שאין בלשון ענין הלואה אלא ענין עיסקא, שכך אמר לו תן לי כך וכך, ואתעסק בו, ויהיה השכר שלי לבד שאפרנסך כל זמן שאתה בביתי, ונראין הדברים, שבחלקו המגיעו בשכר המעות קבל עליו לזונו בעודו בביתו בין ממרובה ובין ממועט, וסוף התנאי מוכיח על תחילתו, שאמר לו אם תלך אנא ואנא ותניח הממון בידי כל מה שנרויח יהיה ביננו, הדבר ידוע, שעל חלקו המגיעו מן השכר קבל עליו לזונו בעודו בביתו, ואם יאמר לא היה שבח בממון מי יאמר אם היה אם לאו, ועוד אפילו אם לא היה, אין יכול להוציא ממנו כלום, כיון שידע שלא היה שבח בממון ואע"פ כן פרנסו מתנה בעלמא נתן לו, ואיכא לדמויי לההיא דאיתמר, המקדש את אחותו, רב אמר מעות חוזרין ושמואל אמר מעות מתנה, רב אמר מעות חוזרין, אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום פקדון, ושמואל אמר מעות מתנה, אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה, ואפילו לרב דאמר משום פקדון, הכא מודה דליכא למימר לשם פקדון שאוכל נתן לו.
